כדי לפגוש ילדים באמת, אנחנו צריכים להיות שם באמת. לא "להפעיל" אותם, לא "לקדם" אותם, ולא לספק שירות להורים. בבית העגול המבוגרים פשוט חיים את חייהם – יוצרים, בוחרים, מתעניינים, נהנים.
נוכחות
הנוכחות הזאת מאפשרת קשר אמיתי: הילד פוגש אדם שלם, לא "תפקיד". המבוגר הוא דמות שמסקרנת ומעוררת השראה לא בגלל סמכות או ידע, אלא בגלל האופן שבו הוא חי.
הדדיות
מתוך זה נוצרת הדדיות טבעית: לפעמים אנחנו המבוגרים יורדים לגובה הילדים – מתלכלכים בבוץ, קוראים ספרים, חוקרים חרקים, רצים, צוחקים. ולפעמים הילדים מצטרפים אלינו, נכנסים לעשייה שמרגשת אותנו, רואים מה ממלא אותנו שמחה, משתתפים בחיים האמיתיים שמתנהלים סביבם.
מה שקורה כאן אמיתי לגמרי
המפגש בין ילדים למבוגרים מייצר מרחב חי, נושם, יצירתי. הילדים לא מופרדים "בעולם שלהם", אלא חלק מהתרחשות רחבה יותר. הם רואים איך מבוגרים מחליטים, יוצרים סדרי עדיפויות, מתמודדים, נרגעים, נהנים – וככה לומדים על החיים.