כמה עניינים, עדכונים והגיגים לשבת….
הדבר הראשון שאני רוצה לספר לכם ושעליו אני חושבת הרבה מאוד, הוא על צירוף המילים אותו אני שומעת הכי הרבה פעמים ביום בבית העגול: "נגיד ש….". ככל שאני שומעת "נגיד ש…" יותר פעמים ביום, כך עולות בעיני המניות של אותו היום בתור יום טוב. וככה זה בבית העגול, באמת ולא ב"נגיד ש…" עבר זמן מאז המכתב האחרון, זמן מלא התרחשות. אל הבית העגול הצטרפו אוריין ומשפחתו ועכשיו כבר נדמה שהיו כאן מתמיד.

בחודשיים שעברו עסקו הילדים, ואנחנו איתם, בין היתר בכל מה שקשור לעניינים חברתיים. הילדים (מי יותר ומי פחות), היו עסוקים בלבחון את מקומם בקבוצה. התנועה במישור הזה הייתה רבה, ולא פעם סוערת. בתוך קבוצת הילדים הלא גדולה הזאת, בזמן קצר, חלו תנודות ותזוזות רבות: דרמות אמיתיות הכוללת כאבי לב, שמחות ועצבונות. ההזדמנות לראות את הילדים מקרוב, כל אחד מהם, בתוך המסע שלו, גדוש ההתמודדויות, העלתה אצלנו שאלות ותהיות לא רק ביחס לכל ילד אלא גם ביחס לקבוצה כולה: שאלנו את עצמנו על מערכות היחסים שנוצרו, על האפשרות שלהן להשתנות ולהתפתח, וגם כמובן, באשר למשמעות של חיי יום יום בתוך קבוצת ילדים קטנה. מצאנו את עצמנו יושבות ותוהות למה – למה להם לילדים? מדוע, על אף שכל אחד מהם אהוב, מוערך וזוכה ככולם למלא תשומת לב… מדוע הם עדיין עסוקים כל כך במי "יותר" ומי "פחות"? נאבקים במאבקי כוח? מדוע הם לא חוברים יחד למשחק בו כולם שותפים שווים ושמחים?
מתוך השאלות האלו ניגשנו בזהירות למלאכה, מתאפקות לא להתערב ו"לסדר עניינים", לא להזיז ולתמרן "והעיקר שהיה כבר שמח…". אלא לוקחות עוד נשימה, מתבוננות עוד, סומכות עוד, מתקרבות אישית לכל ילד, פותחות איתו ועם ההורים בתהליכים עדינים. ולפעמים כן פשוט מתערבות, אומרות, מעירות/מאירות, נוקטות עמדה ברורה שעיקרה – בקשה מהילדים להיות קשובים זה לרגשותיו של זה, לראות ולהרגיש אחד את השני באמת. ובתוך כל זה, מתוך השטח והמפגש עם הילדים, זוכרות ויודעות כל הזמן שהם חותרים לטוב. ו מאמינות בכל ליבנו שבסופו של דבר, גם אם הם משתהים, הרי שמצב בו הם עסוקים במאבק ואינם שמחים ומלאים באמת, יניע אותם קדימה, לשנות, להגמיש, לפתוח את ליבם.
ובאמת בשבועיים האחרונים הילדים זונחים את מאבקי הכוח לטובת מפגשים של הנאה ושמחה אמיתית. כך יותר ויותר… זהו הגרעין ממנו הם יוצאים ואליו הם שבים.
לפעמים כשאני יוצאת החוצה לחצר רק בשביל להקשיב ולשמוע "מה קורה ביניהם שם בחוץ", אני רואה איך עולמם מורכב משאלות כל כך בסיסיות, שאלות יסוד שמבחינתם חייבות מענה. ולא סתם מענה כי אם מענה עקבי בהיר ושלם. אני מתבוננת בהם ורואה איך הם יוצרים שוב ושוב את הזירה שבה מבחינתם הם יכולים לקבל תשובה "מוחצת". ובראש מצעד השאלות ניצבת שאלת השאלות: "האם אני אהוב?".
וזה בעצם מזכיר לי אותנו המבוגרים. על השאלה "האם אתה/ את אהוב/ה" אנחנו עונות להם ללא לאות, באלף דרכים אפשריות. ובאמת זה קל – כי הם פשוט כל כך אהובים! בהדרגה זה מחלל פנימה אליהם ומתגבש יותר ויותר. בעניין זה אני שואלת את עצמי, כמה מבוגרים פוגשים במהלך חייהם הילדים שלנו, מבוגרים שיודעים לענות לעצמם על השאלה הזו ויודעים האם הם אהובים? מבוגרים שכבר לא זקוקים לשום זירה (כולל זירת הזוגיות המפורסמת) כדי להוכיח לעצמם שהם אהובים באמת? והאם ככל שירבו לפגוש מבוגרים כאלה, יפחת גם אצלם הצורך להיאבק כדי לדלות תשובה לשאלה זו?

ואם כן המלצה חמה לשבת: הרבו לומר לילדיכם שהם אהובים, הדגישו בנדיבות. היו עקביים לא רק במילותיכם כי אם גם במעשיכם.

להתראות – קרן.