אז איך עושים את המעבר הזה מהשרירותי לאישי?
מדברים באופן גלוי ופתוח, שואלים שאלות, מדמיינים מה היה קורה אילו לא היו חוקים, מדברים על חוקים מהעולם, ממציאים חוקים ומצייתים לחוקים של אחרים, מנסים להבין מתי חוקים עוזרים לנו ומתי הם מקשים עלינו, לומדים לזהות את ההבדל בין חוק שתומך בי לחוק שמכווץ אותי. כשהחוקים הופכים להיות שלי, משהו שאני מבינה את ההיגיון ואת הערך שבו עבורי ולא משהו שנכפה עלי אפשר להתחיל לנשום, אפשר להרגיש חלק ובבית.
אז האם זה אומר שמרגע זה כל ילדי הבית העגול הפכו להיות שומרי חוק נאמנים? ברור שלא.
השיחה שהתחילה בשבועות האלו, בתוך התהליך ובטקס החתימה, תמשיך להתרחב, ההבנה תעמיק, האמון, בשאיפה שהקרבה והשותפות יהיו הבסיס למפגש גם ברגעים בהם מישהו "עובר על הכללים". חלק מהשיחה הפתוחה הוא גם ההבנה והחמלה למציאות בה כולנו לפעמים מתבלבלים, טועים, לא מצליחים, מציאות בה רגעי הקושי והקונפליקט הם חלק מהותי מהלמידה המתמדת של כולנו על החיים האלו, לחוד וביחד.
לכבוד הטקס השנה בנינו מסלול מכשולים אותו הילדים עברו אחד אחד. לאורך המסלול הם אספו 5 אבנים שעל כל אחת כתובה מילה שמייצגת אמונת יסוד בבית העגול – הקשבה, אחריות, ביטחון, עצמאות וחופש.
בסוף המסלול, בטיפי שעל ראש הגבעה, חיכו לכל ילד וילדה החונכים שלו או שלה, למפגש של עיניים ולב, לרגע של בחירה אישית בחוקים וחתימה על חוקת הבית העגול.
בסוף היום, אחרי שכל הילדים עברו את המסלול, התכנסנו כולם למעגל סיום סביב מנדלת תבלינים יפיפייה, להתבונן רגע ולהיות גאים בילדים המדהימים האלו ולשיר את השיר החדש שנועה לימדה אותנו-
עבורנו, המבוגרים, זו הייתה זכות גדולה ללוות את הילדים אחד אחד במסלול, לפגוש אותם בטיפי נרגשים, עוצמתיים ופתוחים.