בהתבוננות מעמיקה ובמעקב אחר היחסים בין מבוגרים לילדים נתקלנו פעמים רבות במידה לא מבוטלת של פחד. כל כך הרבה נערכים המבוגרים למפגש עם הילדים: היצרים המשוחררים, החושניות הגלויה, הסקרנות והישירות כמו מאיימים על עצם הווייתנו כמבוגרים אחראים ורציניים.
אנחנו טורחים עד בלי די להקדים תרופה למכה. בטרם נחלק לילדים מעוגת השוקולד הטעימה שאפינו נתריע נחרצות: "מי שלא יישב יפה בשקט – לא יקבל!" ואילו הילדים בוררים את העיקר מן הטפל ומאמצים את מילות המפתח החשובות באמת: "לא יקבל". כך הם הופכים למותנים: להתנפל, להרגיש שאין די, לדעת שעליהם להיאבק בחירוף נפש על פרוסת עוגה.
אילו רק הנחנו לפניהם את העוגה והזמנו אותם בפשטות להתכבד.
כל כך הרבה פחד עומד בין עולם המבוגרים לעולם הילדים, בין הורים לילדיהם, בין מורים לתלמידיהם. כמות כה נכבדה של חשש, בשעה שמה שאמור להיות שם, בין העולמות, זו רק אהבה.
כאשר ניצב לפניך טוב לבם של הילדים – אין עוד צורך להתגונן, לכפות או להשליט משמעת מתוקף סמכותך. אין צורך לנצל את מעמדך, להרים את הקול, להפעיל כוח סמוי או גלוי. כדי לפגוש את הילדים במלואם ויחד איתם ליצור מתוך טבע היותם יש לאפשר להם להתגלות, להתקלף ולקלף תבניות, התניות ופחדים. עלינו כמבוגרים להשתחרר מהדחף לשלוט ולנתב ומהרצון לראות תוצרים ותוצאות.
לעתים דומה שאנו המבוגרים רוויים בצורך ליישר את מי שנחשב סוטה מן הדרך. אנו מורגלים עד כאב לסדר ולמיון. כמעט שאין מסגרת חינוכית שאינה מבקשת להכניס את הילדים לתלם זה או אחר: בין אם על ידי ענישה וכפייה, בין אם בדרכי נועם ובין אם על ידי שטף של גירויים. מאמץ גדול ויצירתי נעשה כדי לקבל בקצה הפס תוצר מסוים: אזרח טוב, חייל טוב, יצרן טוב, סטודנט טוב וכן הלאה.
הבהלה שאוחזת בנו המבוגרים נוכח מה שעלול לקרות אם רק נאפשר לילדים להיות מי שהם מניעה אותנו לקצץ, לגדוע, לעצב (ותוך כך להעציב) אותם, ומבלי משים לגזול מהם את חיוניותם הבסיסית, את שמחת הילדות שלהם.
א.ס ניל, המייסד רב-ההשראה של בית הספר סאמרהיל, כתב:
הטיעון הרגיל נגד מתן חופש לילדים הוא כזה: החיים הם קשים וחובה עלינו לתרגל את הילדים כך שיוכלו להתאים עצמם לחיים מאוחר יותר. משום כך חובה עלינו לחנכם למשמעת. אם נרשה להם לעשות ככל העולה על רוחם, כיצד יוכלו אימתי לעבוד בשירותו של איזה בוס? כיצד יתחרו באחרים אשר ידעו משמעת? כיצד יוכלו להפעיל משמעת עצמית? אנשים המוחים נגד מתן חופש לילדים ומשתמשים בטיעון שהבאנו אינם מכירים בכך כי הם יוצאים מהנחה בלתי מבוססת, בלתי מוכחת – ההנחה כי הילד לא יגדל ויתפתח אם לא יאלצו אותו לכך… החופש נחוץ לילד משום שרק בהיותו חופשי יכול הילד לגדול בדרכו הטבעית – בדרך הטובה.
הורים ואנשי חינוך רבים נזעקים לנוכח האפשרות להניח לילד לגדול "בדרכו הטבעית". מודאגים, הם חוזרים ושואלים בדבר הגבולות, שהרי ילדים, כידוע, זקוקים לגבולות. כמי שעוסקים כבר שנים ארוכות במלאכת החינוך החופשי, למדנו לדעת שקודם לשאלת הגבולות עלינו לתת מענה לשאלת הנוכחות. הפרקטיקה מלמדת שאין כל טעם בהצבת גבולות כאשר אין נוכחות מובילה ובהירה, נוכחות שמקורה ברצון אמת לחלוק עם הילדים את זמננו, את יומנו.
כאשר יש בנמצא נוכחות כזאת, הצורך להציב גבולות הופך מינימלי. את מקומם של גבולות חדים, שרירותיים, מחליף דיאלוג כן, רציף וגמיש, נטול מאמץ. הילדים בחוכמתם מגיבים בטבעיות ובהסכמה למידת הכנות והאמת של הנאמר. כאשר מקורם של הגבולות הוא היגיון פשוט שמדבר אל לבם, כאשר כללי התנהגות והתנהלות מובאים בפני הילדים בפשטות ובבהירות, המאבק לאלף להרגלים מתחלף בהרמוניה ששורשיה נעוצים היטב במודעות של הילדים לסיבת החוקים והכללים.
מתוך כך, מלאכת יצירת הגבולות אינה כוללת קונפליקט או מאבק, אלא נובעת באופן טבעי מאותה נוכחות בהירה. נוצר מרכז חי וגמיש, הנתון לשינוי על פי המתרחש ובה בעת נאמן ליצירת התנהלות מיטיבה. כזו המחייבת תשומת לב לאחר, שיתוף ואכפתיות עמוקה.
